אילינוי ניסחה תקנות למיסוי עסקאות קריפטו, מה שהופך אותה למדינה האחרונה שמנסה להכניס עסקאות בנכסים דיגיטליים לקוד המס שלה. ההצעה היא רק טיוטה, לא חוק, ולא נקבע תאריך תחילה. אבל היא נוחתת ברגע שבו בתי המחוקקים של המדינות כותבים כללי קריפטו מהר יותר מהקונגרס, וזה לבדו מספיק כדי להזיז את הסנטימנט.
הטיוטה חשובה מעבר לאילינוי потому что הטיפול במיסוי ברמת המדינה הופך לטלאי שמשקיעים שונאים. היטל על עסקאות מעלה את העלות של כל מהלך, והוא מכריח בורסות וברוקרים להחליט אם לגבות אותו, לדווח עליו או להיאבק בו. ההחלטות האלה לא נשארות בתוך גבולות המדינה.
מה הטיוטה בעצם עושה
הפרטים דקים, אבל הרעיון המרכזי פשוט: להתייחס לעסקאות קריפטו כאירועים חייבים במס ברמת המדינה. זה שינוי משמעותי מהאופן שבו רוב המדינות התייחסו לנכסים דיגיטליים, כלומר בקושי בכלל. אילינוי כעת מנסחת במקום לחכות.
התזמון לא אידיאלי לשוק. הסנטימנט היה שברירי, ושכבת מס חדשה היא בדיוק סוג הכותרת שמקררת קנייה ונותנת לחזאים משתנה דובי נוסף להכניס למודל. האם הטיוטה תשרוד את התהליך החקיקתי זו שאלה נפרדת. טיוטות נכתבות מחדש, מדוללות או נגנזות כל הזמן.
למה מדינות אחרות צופות
אם אילינוי תזוז ראשונה, היא נותנת למחוקקים אחרים תבנית. מדיניות מיסוי קריפטו בארה"ב הייתה בעיקר שיחה פדרלית, כשמדינות התעסקו בשוליים. מס עסקאות מדינתי שעובד משנה זאת. הצעות חיקוי הן הצעד הבא המובן מאליו, והן יגיעו עם פחות דיון מאשר המקור.
זה החלק שהתעשייה צריכה לשים לב אליו. מס של מדינה אחת הוא מטרד. עשרה זה מחלקת ציות. בורסות וברוקרים שפועלים בפריסה ארצית יצטרכו לעקוב אחר רשימה גדלה של כללים מדינתיים, כל אחד עם הספים, הפטורים וטפסי הדיווח שלו. הנטל התפעולי מצטבר בשקט.
המאבק לפנינו
צפו להתנגדות. קבוצות סחר בקריפטו נלחמו בעבר במיסים ברמת המדינה, בדרך כלל בטענה שמס עסקאות מעניש את סוג הנכס על עצם קיומו. הן יטענו שמיסוי כל עסקה מרתיע את סוג הפעילות שמדינות אומרות שהן רוצות למשוך. מחוקקי אילינוי ישיבו שנכסים דיגיטליים נהנו מריצה ארוכה מחוץ לבסיס המס, והריצה הזו נגמרת.
לאף צד אין את הקולות נעולים. הטיוטה היא עמדת פתיחה, לא מסקנה.
הצעד הקונקרטי הבא הוא התהליך החקיקתי עצמו. שימו לב לשימוע בוועדה, טיוטה מתוקנת או מספר הצעת חוק רשמי. עד שאחד מאלה יופיע, השוק יתייחס לזה כסיכון כותרות ולא כעלות מגולמת. אם הטיוטה תהפוך לחוק, השאלה האמיתית היא האם אילינוי תגבה את המס בעצמה או תדחוף את העבודה לבורסות — פרט שיקבע כמה מזה באמת יגיע לסוחרים.
